האם חוסר האנושיות של טראמפ יציל את כלכלת ארה”ב במשבר הקורונה?

חזרה לבלוג

האם חוסר האנושיות של טראמפ יציל את כלכלת ארה”ב במשבר הקורונה?

אתם עומדים בראש צוות חשיבה שנדרש להכתיב לבוט מהם כללי הפעולה. זכרו שבוט לא יכול לקבל החלטה המבוססת על רגש והוא לא יודע מהו ערך החיים, ערך הכסף, כמה שווה עבורנו חזרה לשגרה ומהו ערכו של ביקור של סבא בבית אבות. אז מה עושים?

מנכ”ל משרד הבריאות לשעבר, פרופ’ יורם לס, דיבר השבוע ב”חדשות הבוקר” עם ניב רסקין, ועורר סערה גדולה כשביקר את ההנחיה החדשה שלפיה על כל הישראלים ששבים מחוץ לארץ להיכנס לבידוד. “אגיד משפט שקשה לשמוע”, הוא אמר, בעודו מצטט את נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ. “בשביל מעט מאוד אנשים שתוחלת החיים שלהם לא גדולה, לא הורסים מדינה. לא הורסים את העולם. מקריבים אותם”.

עכשיו אני רוצה שתורידו מעליכם את המבט המזועזע, ונסו לחשוב על הדילמה שבפניה אנו ניצבים, רק שכעת אתם צריכים לייצר כללים עבור בוט של בינה מלאכותית שנדרש לשקלל את כל המידע המצוי בידו, ולקבל החלטה כיצד לנהוג.

לרובוטים, בניגוד לבני אנוש, אין יכולת לגמישות מחשבתית. הם פועלים על פי כללים ידועים מראש. אבל הדבר היותר משמעותי הוא שבניגוד לבני אדם, מה שמאפיין רובוטים זה הדומיננטיות של המרכיב הרגשי בקבלת ההחלטות. רובוטים לא פועלים עם הרגש, הם יקבלו החלטה שמאופיינת לחלוטין על ידי היגיון קר ויבש – היגיון שאותו אנחנו צריכים להכתיב עבורם.

אני אפשט את הבעיה: אתם עומדים בראש צוות חשיבה שנדרש להכתיב לבוט מהם כללי הפעולה. זכרו שבוט לא יכול לקבל החלטה המבוססת על רגש והוא לא יודע מהו ערך החיים, מהו ערך הכסף, כמה שווה עבורנו חזרה לשגרה, כיצד מכמתים את המורל הלאומי ומהו ערכו של ביקור של סבא בבית אבות. את כל זאת אתם נדרשים להגדיר עבורו.

השאלה היא כזו:

1. יש מחלה שהסיכוי של מרבית הציבור לשרוד אותה (אנשים עד גיל 59) הוא 98%. באפשרותכם לנקוט צעדים במטרה למנוע את התפשטות המחלה. אם תעשו זאת אתם תצמצמו את הסיכוי למוות בחצי אחוז. המחיר של מניעת התפשטות המחלה (שכעת איש לא יודע אם הצעדים יעילים או לא, וההערכה היא שהמחלה תתפשט בכל מקרה רק בקצב מואט יותר) הוא פגיעה כלכלית בעשרות אלפי משפחות בישראל, האטת הצמיחה ופגיעה בכלכלה שתסתכם בעשרות מיליארדי שקלים למשק.

2. האפשרות השנייה היא להכניס לבידוד רק את האוכלוסייה המבוגרת ואוכלוסייה המצויה בסיכון גבוה להיפגע מהמחלה, בעוד שאר האוכלוסייה ממשיכה לתפקד כרגיל. המשמעות היא סיכוי למאות מקרי מוות נוספים (שאולי יתרחשו בכל מקרה), בעוד שאר האוכלוסייה יהיו עם תסמיני שפעת קלים, והרווח למשק יהיה של מאות מיליוני שקלים.

לפני שאתם משיבים, בואו נבחן דילמה דומה שנחקרה רבות. אחת הדוגמאות האהובות על הפסיכולוגים, בניסיונם להמחיש את הדילמה שבהתנגשות בין הרגש לרציונל הקר, היא דילמת הקרונית. עומדים חמישה עובדי תחזוקה של הרכבת על המסילה. מעליהם על גשר עומד איש שמן ומשקיף על הנוף. קרונית שהשתחררה מרכבת איבדה שליטה ונעה במהירות גבוהה לעבר חמשת עובדי התחזוקה, בלי שיש שום אפשרות לעצור אותה, אלא על ידי דחיפתו של האיש השמן שעומד על הגשר לעבר הקרונית. משקלו עשוי לעצור אותה. האם יהיה נכון לשלוח את האיש השמן אל מותו כדי להציל חמישה אחרים?

רוב האנשים אומרים שלא היו מסוגלים לדחוף איש אל מותו, שלא היו מתערבים במקרה זה ונותנים לגורל לעשות את שלו. התמונה מעט משתנה כשאומרים להם שהם לא היו נדרשים לדחוף את השמן אל מותו, אלא רק ללחוץ על מתג שיניע את המסילה ממסלולה למסלול שעליו עומד איש אחד. אז אחוז גבוה יותר של אנשים בוחרים בפתרון הזה.

אך שימו לב, כשאומרים להם שמדובר על רובוט שעבורו הם נדרשים לתכנת חוקי הפעלה היפותטיים, או אז התשובה משתנה משמעותית, ורוב האנשים יאמרו שהכלל הוא להציל חמישה אנשים על פני אדם אחד. דילמה דמיונית זו מקבלת לפתע ביטוי מוחשי, בבואנו לחשוב על רכבים אוטונומיים. התחזית היא שבעוד כעשור ישתלטו על הכבישים רכבים אוטונומיים ללא נהג שיוכל לקבל החלטות במצבים מעין אלה. לכן, לפני שמציפים את הכבישים ברכבים אוטונומיים, חשוב שנחליט בינינו לבין עצמנו מהם הערכים החשובים לנו כחברה.

אם היינו מבקשים מטראמפ לתכנת רובוט כזה, לא היתה בכלל שאלה. טראמפ אמר בשעתו כי יפה מאוד שרופאים אמריקאים מתנדבים לעזרת ארצות עניות, אבל אם הם נדבקים בנגיף האבולה (למשל), זה עניינם, לא עניינה של אמריקה. בסוף השבוע שעבר, כששמע על תלאותיה של “גראנד פרינסס”, ספינת תענוגות אחרת, בחופי סן פרנסיסקו, הוא הצהיר שהוא אינו רוצה להביא את נוסעיה אל החוף, מפני שזה יגדיל בבת אחת את הסטטיסטיקה של חולים ונשאים על אדמת ארה”ב. ניתן לחשוב על טראמפ כפסיכופת מטורף, אבל הוא היחיד שלא מערב רגש בהחלטות שלו.

שאלה של מסגור

נחזור לדילמה הנוכחית שעמה אנו מתמודדים בימים אלו – משבר הקורונה, שלאף אחד אין מושג כיצד יסתיים, בעוד ההנחיות לציבור רק מחמירות והולכות. מה שעשה פרופ’ לס, ועל כך ספג ביקורת חריפה, זה לנסות למסגר את הבעיה באופן שונה. אפקט המסגור הוא הטיה קוגניטיבית שלפיה ההחלטות שאנו מקבלים מושפעות מהאופן שבו מציגים לנו את האפשרויות השונות.

אנשים נוטים להימנע מסיכונים כשהם ממוסגרים באופן שלילי, אך נוטים לקחת סיכונים כשהם ממסוגרים באופן חיובי. למשל, כשאומרים לנו שלבידוד יש סיכוי של 20% להציל את חיינו, נרגיש הרבה יותר טוב, מאשר אם יאמרו לנו שבבידוד יש 80% סיכוי שנמות. אבל למעשה מדובר על אותם סיכויים בדיוק.

פרופ’ לס טען שבשנה האחרונה מתו 37 אלף אמריקאים משפעת והחיים המשיכו כרגיל. עכשיו מתו 22 איש, לא 37 אלף, ואנחנו גורמים להפסדים של מיליארדי דולרים, שייקח לנו שנים להתאושש בהם. באיטליה יש 60 מיליון בני אדם שעוד לא מתו, ומספר המתים נמוך ממספרם של המתים כל שנה משפעת.

לו היינו נדרשים לקודד ערכים חברתיים עבור רובוט שאמור לקבל החלטות עבורנו במצבים שונים, איזה משקולות היינו שמים על בדידות, פאניקה, שגרה? הרובוט לא יהיה מושפע מרגשות ותחושות, אלא מסט העדפות ידוע מראש יהיה מקודד למערכת החישובית שלו.

האם היינו אומרים לו שמוטב לסבא שלנו למות בשיבה טובה בידיעה שהוא מוקף באוהבים, או למות בבית אבות לבד מבדידות? ההנחיה לא לבקר בבתי אבות אמנם עשויה להציל חיים אך מה הערך של חיים בבדידות? אם לפני שנה היינו צריכים לתת את דעתנו לתרחיש דמיוני כזה, האם לדעתכם היינו נוהגים באותו אופן שבו אנו נוהגים כיום?

סוגיות כאלה ואחרות מחייבות חשיבה עמוקה ורצינית. לא כדאי שנתעורר יום אחד בעוד כמה שנים ונגלה שהשארנו החלטות אלו לפתחן של המתכנתים של גוגל, פייסבוק או אמזון.


שיתוף

חזרה לבלוג

דברו איתנו
close slider
אז במה אנחנו יכולים לעזור לכם?